היכן שיש אקולליה, יש תקווה!

חזרתו של ילד על מילים, ביטויים או משפטים ידועה בשם אקולליה, והיא נחשבת למאפיין של אוטיזם. ב”אקולליה מיידית” הילד מהדהד כמו תוכי את מה ששמע זה עתה. במצבים של “אקולליה מושהית”, קיים פער זמנים משתנה בין מה שהילד שומע לבין מה שהוא חוזר עליו.

גישות התערבות מסוימות רואות באקולליה תקשורת בלתי רצויה. גישות אלו עשויות פשוט להתעלם מהאקולליה או לנסות לאמן את הילד שלא לדבר באופן זה.

בניגוד לכך, המנטור המנוח שלי, פרופסור ראובן פוירשטיין, נהג לומר בהומור: “היכן שיש אקולליה, יש תקווה!”. כיצד? ראשית, השפה המהדהדת של הילד מעידה על כך שלמרבה המזל, הילד שומע את השפה באופן מדויק. מה שנאמר לילד אכן נקלט בערוץ השמיעתי.

שנית, האקולליה אומרת לנו שהילד מסוגל להפיק דיבור בפועל, וזהו מידע התפתחותי חשוב. שלישית, זכרו שכולנו, מתינוקות ועד מבוגרים הלומדים שפה זרה, רוכשים שפה על ידי שמיעה ולאחר מכן חיקוי או הדהוד של מה ששמענו.

אך מה שחסר בדיבור האקוללי הוא התחושה שהשפה הנשמעת אכן מעובדת ומובנת במוחו של הילד. חסרה גם תחושת החיבור החיונית בין הדוברים, התחושה ש”אני ואתה מתקשרים”. דיבורו האקוללי של ילד יכול להיות מתסכל מאוד עבור הורים, מכיוון שאקולליה היא במהותה שפה ללא תקשורת.

למרבה המזל, קיימות שיטות התפתחותיות אשר, במקום לנסות להכחיד את האקולליה, שואפות לפתח אותה בהדרגה לתקשורת משמעותית ואינטראקטיבית יותר. כיצד ניתן לעשות זאת? על ידי התכווננות לכוונה המרומזת באקולליה של הילד, ועל ידי הקפדה על קווים מנחים מסוימים כאשר מדברים עם ילד אקוללי.

רוב המודלים ההתפתחותיים מעודדים הורים להתחיל בניסיון בלשי לפענח את הכוונה התקשורתית — כיצד האקולליה משרתת את הילד. האם האקולליה מרגיעה את הילד, או מבטאת חרדה? האם היא מסייעת לו להתרכז במשחק? האם היא מעידה על הבנתו של הילד את הסיטואציה? האם היא משקפת צורך רגשי או פיזי? הניסיון לפענח את הכוונה הרגשית ו/או התקשורתית הוא הצעד הראשון והחיוני כדי להבין כיצד להגיב.

תגובות המבוגר ישתנו בהתאם לכוונה התקשורתית הנתפסת. כך, תגובות לכוונה התקשורתית של האקולליה יכולות לנוע בין “אתה רוצה לדעת מתי אבא יחזור הביתה” ל”אתה אוהב לדפוק את המסמרים האלה”, “אני חושבת שתרגיש טוב יותר על הברכיים שלי” או “אתה ממש רעב!”. אם יש לנו תחושה לגבי כוונת הילד, נוכל להגיב באופן שפוגש אותו בדיוק במקום שבו הוא נמצא רגשית, ולהעמיק את תחושת המשמעות המשותפת.

למרות שחשוב להתייחס לכוונה של הילד, תהליך הפיכת הדיבור המשונן והמהדהד לתקשורת מכוונת ולא-מהדהדת דורש סבלנות ותשומת לב לפרטים באופן שבו אנו מגיבים מילולית לאקולליה של הילד.

הנה כמה עצות ספציפיות:

• צרו קשר עין עם ילדכם – אך לא על ידי משיכת פניו אליכם. התכופפו והתמקמו בקו המבט של הילד.
• הימנעו משימוש בשאלות, כיוון שהניסוח והאינטונציה של שאלות עלולים לעורר אצל הילד הדהוד.
• האטו ודברו בטון רך. טון דיבור רך ועדין, עם מילים הנאמרות לאט מאוד ובמרווחים, יכול להגביר את הסבירות לעיבוד השפה על ידי ילדכם, ולכן יכול לסייע בהפחתת התגובה האקוללית האוטומטית שלו. בעבודתי, מצאתי שמועיל לדבר בשקט ובאיטיות כשאני פונה אל “הילד שמאחורי התסמינים”.
• מילים שנאמרות לילד אקוללי מהר מדי, חזק מדי, באופן תובעני מדי, או מנוסחות כשאלה ישירה – כמעט בוודאות יעוררו תגובה מהדהדת.
• בזמן שאתם עדיין נמנעים משאלות, בחרו את ניסוח דבריכם כך שאם הוא אכן יהדהד את מילותיכם, הוא ישתמש בביטויים נכונים. לדוגמה, במקום לשאול “אתה רוצה שוקו?” (שאלה שכנראה תגרור הדהוד של המשפט המלא), השתמשו בביטוי תיאורי קצר, הנאמר לאט ובעדינות, כמו “שוקו טעים” או “רוצה שוקו טעים”. מכיוון שילדים אקולליים מתבלבלים לעיתים קרובות בין כינויי הגוף “אתה” ו”אני”, ניסוח ניטרלי מסוג זה, ללא כינוי גוף, מסייע לילדים לבטא את עצמם בשפה נכונה, גם אם אינה שלמה, וללא אותו בלבול. על שימוש מדויק בכינויי גוף ניתן יהיה לעבוד בשלב התפתחותי מאוחר יותר.
• התנסו בגובה ובטון הקול שלכם כשאתם פונים או מגיבים לילדכם. מתי נראה שילדכם מצליח להפנים את משמעות המילים שלכם, ולא רק לשמוע את צליליהן? מומחים ממליצים להשתמש בטון ענייני, ללא הפעלת לחץ על הילד להגיב.

החיים עם ילד אקוללי יכולים להציב אתגרים ותסכולים מובנים לעיתים, אך על ידי התאמת דרך הדיבור אל הילד, ניתן לסייע לו בהדרגה להתקדם לעבר תקשורת משופרת. וכמובן, תמיד גבו את מאמציכם בבית בחיפוש אחר ייעוץ ותמיכה של קלינאי/ת תקשורת מומחה/ית, איש/אשת מקצוע עם ניסיון מוכח בסיוע לילדים אקולליים.

הכרה ותודה:
אוסף ההנחיות הנ”ל נלקח ממשאבים מודפסים, דיגיטליים ומוקלטים של מרכז Hanen, מכון ווטסון, גישת DIRFloortime, המומחיות בתחום סימה גרבר ובטסי פילד, ראובן פוירשטיין, ומהניסיון האישי שלי של למעלה משלושים שנה בעבודה עם ילדים שאובחנו עם אוטיזם.