קייטלין פוליארד - קופצת משמחה

אתגרים נוספים, וסטיבולריים (שיווי משקל) ופרופריוצפטיביים (תחושת המרחב של הגוף), השפיעו על תפקודה בחיי היומיום. שיווי המשקל שלה היה מעורער. יציבתה הייתה שמוטה. מיומנויות המוטוריקה העדינה שלה התפתחו באיטיות. בבית הספר היסודי, היא החלה לקבל טיפולי ריפוי בעיסוק (OT) משני חיים עם קריסטן מאשי, MS, OTR/L, בקליניקת Skills on the Hill בארלינגטון, וירג’יניה. קריסטן השתמשה בטכניקת הברשה על זרועותיה ורגליה של קייטלין כדי להפחית את תגובתיות היתר שלה לתחושות מגע. קייטלין עבדה עם חרוזים וחפצים קטנים אחרים כדי לשפר את מיומנויות המוטוריקה העדינה ואת תיאום העין-יד שלה. היא התנדנדה על נדנדות צמיגים, זחלה דרך רשתות וטיפסה על קירות טיפוס כדי לשפר את תגובות היציבה, הקואורדינציה המוטורית והסיבולת שלה. היא אהבה לקפוץ על טרמפולינות. בחטיבת הביניים, מיסופוניה התפתחה לבעיה גדולה. מצב זה – שנאה לצלילי גוף מסוימים כמו לעיסה, בליעה ותיפוף ברגליים, ולצלילים סביבתיים כמו תנועה ובנייה – החמיר במהלך מגפת הקורונה. כשבית הספר של קייטלין נסגר, היא מספרת, “הסתתרתי בחדר שלי כדי לא לשמוע איש מבני משפחתי אוכל או מזיז רגל. אבל עדיין יכולתי לשמוע את החימום יוצא מפתח האוורור”. הריפוי בעיסוק המשיך לעזור לקייטלין ככל שגדלה והאתגרים החושיים שלה השתנו. היא מאוד אהבה את המטפלת שלה. היא נזכרת במשימה בכיתה ג’ לחקור ולכתוב על מקצוע מעניין, וראיון עם קריסטן על עבודתה נראה לה קל מספיק לביצוע. תוך כדי התהליך, קייטלין הבינה שתחום הריפוי בעיסוק הוא ממש מגניב!. לצד הריפוי בעיסוק, חוויה נוספת עיצבה את התפתחותה של קייטלין באופן עמוק. כשהייתה בת תשע, היא השתתפה לראשונה במחנה הקיץ Camp Friendship בהרי הבלו רידג’, שם החניכים

כילדה קטנה, קייטלין פוליארד תמיד רצתה לשים את ידיה על סליים, החומר הדביק, המגעיל והעיסתי שעשוי מדבק, מים ובוראקס, שילדים יכולים לעצב ולמתוח. משחק מבולגן ואינטנסיבי מסוג זה היה בסדר כ גמור מבחינתה. אך בשל השונות בעיבוד החושי שלה, חוויות מגע אחרות היו בלתי נסבלות. לדוגמה, לקייטלין היו קשיי אכילה הקשורים למרקמים של מזון. בגדים הרגישו לה לעיתים קרובות לא נוחים, והתפרים בגרביים הפריעו לה במיוחד, אז היא נהגה לגרוב אותם הפוך. מרקמים מחוספסים, כמו הזיפים במברשת השיניים שלה וחפצים אקראיים שלא היו חלקים לחלוטין, היו לחלוטין לא בסדר מבחינתה.

רוכבים על סוסים במשך חצי מכל יום. קייטלין הייתה בגן עדן. היא גילתה שכל היבט של החוויות החושיות העזות של רכיבה וטיפול בסוסים היה בסדר גמור מבחינתה. במחנה וגם בחווה של חברה ליד ביתה, היא מפגינה את כישרונה ברכיבה תחרותית על סוסים. היא זוכה לעיתים קרובות בסרטים כחולים כרוכבת בקטגוריית “האנטר” (Hunter Horse), שבה הרוכב והסוס נשפטים על התנועה המסונכרנת והמושלמת שלהם בזמן קפיצה. “לצורך מיומנות זו, נדרש שיווי משקל ליבה טוב”, אומרת קייטלין. “הגב שלי הוא לא הצד החזק שלי, והרכיבה מחזקת את שיווי המשקל שלי. לא רק זה, שמתי לב שככל שאני רוכבת יותר, המיסופוניה שלי פחות מפריעה לי. אני מתרכזת בתנועה ובקפיצה יחד עם הסוס שלי. התנועה יכולה להחריש את הצלילים”. קייטלין קופצת לא רק על סוסים אלא גם על שתי רגליה, כשחקנית הגנה בנבחרת הכדורסל של התיכון שלה. “אולי אני קצת אגרסיבית על המגרש, אבל אני טובה יותר בהגנה מאשר בהתקפה. הקליעה שלי לא הכי טובה כי תיאום העין-יד שלי עדיין לא כל כך טוב. אני משחקת גם כבלמית בכדורגל, עוד תפקיד הגנתי”. היא מוסיפה, “אני אוהבת לרוץ מהר”. מה הלאה? בקיץ, במחנה, קייטלין עובדת כ”מובילת אורווה” עם ילדים בגילאי 6-13. היא מלמדת אותם מיומנויות רכיבה, אומנויות ומלאכות הקשורות לסוסים, ומידע על האכלת הסוסים והטיפול באוכפים, ברתמות, במושכות ובאינספור חלקי ציוד רכיבה אחרים. ומה אחר כך? קייטלין אומרת בחיוך ענק, “מאז שהייתי בת שמונה, רציתי להיות מרפאה בעיסוק. אני מבינה איך זה מרגיש כשיש לך SPD (sensory processing disorder; הפרעה לעיבוד התחושתי). אני יודעת מה עוזר. ואני אוהבת לעבוד עם ילדים. אני אוהבת אותם הרבה יותר ממבוגרים”. כשנשאלה מה הייתה רוצה שהעולם ידע עליה, היא עוצרת לרגע ועונה, “הרבה אנשים לא חושבים שאני חכמה כמו שאני באמת. יש לי דיסגרפיה (קושי בכתיבה), ואני קוראת לאט, אבל אני יכולה להקשיב. אני אקח שיעורי ביולוגיה ופסיכולוגיה ברמה מתקדמת (AP) כשאני אהיה בכיתה י”ב. אני יותר חכמה ממה שאני מראה. יש לי הרבה מה להראות”.